"האופוריה" של המחאה, מתחילה להדאיג ולהתפוגג. מחד, מחאת המונים (עם מספרים מנופחים ולא ריאליים) מאידך מפגן מרשים למדי של אזרחים הדורשים שינוי.
דרישות מופרזות, בלהט היצרים של המחאה, עלולות להיות פטאליות וחבל. "צדק חברתי" – היא סיסמא יפה אבל אמורפית.
הנשיא אובמה – עשה היסטוריה כפולה. הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון והנשיא הראשון שבמשמרת שלו דירוג האשראי של ארה"ב ירד מתחת לקו האדום.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
היזהרו מסיסמאות ומשירי מחאה
צדק חברתי, זה יפה. שינוי בסדרי עדיפויות בכלכלה ובחלוקת הנטל – מרשים אפילו יותר. שירי שלמה ארצי, יהודית רביץ ואחרים בתוספת ניתוחים כלכליים על מצב שכבות הביניים לא רעים כלל – אך יחד הם יוצרים "סימפוניה חברתית" עם הרבה חריקות וזיופים בתוספת צלילים פוליטיים צורמים.
כל הניסיונות לזעוק בראש חוצות שלא מדובר במחאה עם "מובילים" או מארגנים פוליטיים לא משכנעת.
כאשר יו"ר ההסתדרות – נציג הוועדים הגדולים במשק, קורא לציבור, ההסתדרות החדשה, לצאת ולהצטרף להפגנה, יש לו היבט פוליטי מובהק, גם אם הוא ינסה להתנער מכך. חלק גדול מהמצב הקשה במשק – הוא יכול לנכס לזכותו ואם ברצונו בשינוי, שיתחיל בבדק בית מבפנים – בחברת החשמל, הנמלים, נתב"ג וכו'.
ומה בקשר לוועדים הגדולים של הבנקים, על משכורותיהם ועמלותיהם המוטלים על הציבור. גם שם צריך שינוי וגם מהם צריך לדרוש עמלות עבור "צדק חברתי" – לציבור.
הפרשנות בתקשורת לאחר המחאה הגדולה במוצ"ש נעה בין "ראשו של ביבי, של שטייניץ ושיטת ניהול המשק הליברלי קפיטליסטי של הממשלה, לבין הדרישות הכלליות המופרזות של המוחים.
התקשורת ופרשנותה למחאה
התקשורת היא בעלת אג'נדה משלה, בכל הנוגע למחאה הנוגעת לממשלת נתניהו.
קחו למשל את הזוג הפלצני החברתי גיא ואורלי, שנתנו להם במה לפרשנות בעונת המחאה.
הגב' אורלי – ברוב חשיבות עצמית מנופחת, שאלה: "האם ביבי רואה את התכנית אבל מאיזה בית?" לאמור: האם מבית ראש הממשלה שהועמד לרשותו או מביתו בקיסריה – שרכש בכספי העמלים בכספם של אורלי וגיא.
האם נשאלה השאלה הזאת – בתקופת ראשי הממשלה כמו פרס, רבין, שהיו לפי תיאור זה, מסכנים הומלסים שגרו באוהלי קידר.
ודוגמא נוספת לאובייקטיביות של התקשורת
סיקור ההפגנות של פינוי ישובי גוש קטיף, שבהן השתתפו מאות אלפים לא פחות מההפגנות המחאה הנוכחיות. אז אמנם – היה סיקור תקשורתי, אבל איזה התייחסות, איזה פרשנות, ניתן לעשות השוואה בקלי קלות.
לגוף העניין של המחאה כפי שאמרתי כבר בעבר באתר זה. יש בסיס צודק למחאה, אבל הדרישות המופרזות והיומרניות, עלולות לטרפד את המהלך.
צריך שינוי, צריך חשיבה כלכלית חדשה, אבל אסור ומסוכן להיסחף ב"אופוריה" של המחאה פן נאבד את הצפון הכלכלי ונסיים כמו יוון, ספרד, פורטוגל ואירלנד.
הכלכלה העולמית בסכנה, ארה"ב בפעם הראשונה בהיסטוריה קיבלה סתירה פומבית בהורדת דירוג האשראי. הנשיא אובמה עשה היסטוריה כפולה, כאשר היה הנשיא האפרו אמריקאי הראשון שנבחר לנשיאות והראשון שבתקופת כהונתו ירד דירוג האשראי מתחת לקו האדום.
המפולת בבורסה שלנו – כמובן מושפעת מיידית מהמצב וכך גם הכלכלה שלנו.
לכן, יש חשיבות עליונה – לשמור על מסגרת התקציב ועל הכלכלה היציבה של המדינה, לא להיבהל ולא להיכנע למוחים בתחומים לא רלוונטיים ואקטואליים – גם אם הם מאיימים בבחירות.
אסור לפגוע בחקלאות, ברפתנים ובתעשייה המקומית
על הממשלה להיזהר ביותר, שמרוב לחץ ובהילות, יפגעו בתעשייה ובעשייה המקומית.
הרפתנים – אינם הבעיה של יוקר מצרכי החלב אלא המתווכים והמוכרים כמו תנובה, שטראוס ואח', החקלאים – אינם הבעיה העיקרית ואסור לפגוע בה ובמשקים הקטנים במושבים ובפריפריה, כמו לולים, כמו גידולי שדה שונים.
צריך לחזק את תעשיית כחול לבן – ומוצרי כחול לבן, ולא להגיע למצב שבו נקנה דגלי ישראל – בסין או תאילנד.
יו"ר ההסתדרות תפס טרמפ על המחאה – ורוצה להוביל אותה. אבל להזכיר לציבור, כי הוא לא מייצר, לא מוסיף מקומות עבודה וכוחו נובע מציבור העובדים שנהנים מתעסוקה שמספקים הטייקונים למיניהם.
פגיעה אנושה ולא מידתית בטייקונים תפגע בעיקר בעובדים לא בהם אישית. ואם הם יחליטו לברוח לחו"ל, המצב הכלכלי בארץ ידרדר לסכנה.
שביתת הרופאים והמתמחים – מוצדקת, בעיקר של המתמחים וצריך להכניס שיפורים ושדרוגים בשכרם ודרישותיהם, כדי למנוע גם מהם ומכוחות אקדמאים נוספים לברוח מהארץ.
על הממשלה, להתעורר – לחשוב לאט ולהחליט מהר, לטובת המשק, עם ישראל והציבור בישראל, תוך שמירה על יציבות המשק, הכלכלה והתקציב.
ספטמבר מתקרב, עם בעיות ביטחוניות ומדיניות חריפות משל עצמן.
עד אז צריך לפנות את השטח – לבעיות שיתעוררו, אם וכאשר הפלסטינאים ברוב תמימותם וטיפשותם, יחליטו על הכרזת מדינת דמה וירטואלית, שתעורר הרבה מהומות, בעיות ביטחון שדורשות גם הן תקציבים והרבה כסף, עד יעבור זעם ונחזור לשגרה.
* הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, ראש לשכה של האלוף טל, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, שופט בבתי דין משמעתיים ופרשן משפטי בהווה.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
